בחירת זן קנאביס מתאים מבחינה רפואית היא במקרים רבים תהליך של ניסוי וטעייה. כאשר רופא מנפיק רישיון קנאביס רפואי, הוא קובע גם את יחס ה-THC מול CBD (או בקיצור T/C) המתאים למטופל. בתוך כל קטגוריית T/C יש מגוון של זנים שונים שהמטופל יכול לנסות כדי למצוא את זה שעובד הכי טוב עבורו.
במקרה שלא נמצא זן מתאים, מומלץ לחזור לרופא המטפל כדי שישקול לשנות את קטגוריית ה-T/C שהמטופל הוקצה אליה.
קנאביס רפואי מגיע בצורת תפרחות שנועדו לעישון או אידוי, או שמן שנועד לצריכה תת-לשונית. צריכה בעישון נחשבת לפחות מומלצת בשל ההשפעות הבריאותיות שלה על הריאות, כאשר צריכה באידוי מהווה אלטרנטיבה בטוחה יותר ויעילה באותה מידה.
ניתן לצרוך שמן קנאביס רפואי גם בבליעה, אך זו נחשבת שיטת צריכה הרבה פחות יעילה מספיגה תת-לשונית. אסור בשום פנים ואופן לעשן או לאדות שמן קנאביס רפואי – הוא מכיל חומרים כמו ויטמין E שנועדו לסייע לספיגה התת-לשונית, אך מסוכנים מאוד לריאות באידוי או עישון.
קנבינואידים הם החומרים הפעילים בצמח הקנאביס, והם גם קרויים על שמו. כאשר הם נצרכים, הקנבינואידים נקשרים לקולטנים ייעודיים שנמצאים כמעט בכל מקום בגוף וגורמים לקשת רחבה של השפעות על המשתמש.
עד כה נתגלו מאות קנבינואידים בצמח הקנאביס, וההשפעות המדוייקות של רבים מהם עדיין לא ידועות. הקנבינואיד העיקרי והמפורסם ביותר הוא THC, אשר אחראי להשפעה הפסיכואקטיבית ('ממסטלת') של הצמח.
הקנבינואיד העיקרי השני בצמח הוא CBD (קנאבידיול), שאיננו גורם להשפעה פסיכואקטיבית. ביחד, THC ו-CBD נחשבים לרכיבים העיקריים בקנאביס רפואי, כאשר זנים שונים של קנאביס מכילים יחס שונה ביניהם ומתאימים להתוויות רפואיות שונות. כך לדוגמא זן מסויים של קנאביס יכול להכיל יחס שווה של THC ו-CBD, או לחילופין הרבה מהאחד ומעט מהאחר.
THC הוא קנבינואיד, החומר הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס, וזה שגורם לשינוי התודעתי ('סטלה') בצריכת קנאביס. הוא זוהה ובודד לראשונה במכון ויצמן למדע ב-1964, על ידי צמד החוקרים הישראליים רפאל משולם ויחיאל גאוני.
THC נחשב עד לא מזמן לרכיב הרפואי העיקרי בקנאביס, אך היום נחשב לאחד משני הרכיבים הרפואיים העיקריים ביחד עם CBD. זני קנאביס שונים מכילים יחס שונה בין שני הרכיבים האלו, והיחס האידיאלי בין THC ל-CBD משתנה בהתאם להתוויה הרפואית עבורה ניתן הטיפול, ומותאם למטופל על ידי הרופא.
בתור הרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח, THC הוא גם זה שאחראי למרבית תופעות הלוואי של צריכת קנאביס כמו חרדה, עייפות, דופק מואץ ובלבול. תופעות הלוואי האלו מצטמצמות במידה רבה ככל שהקנאביס מכיל יותר CBD ופחות THC.
CBD (קנאבידיול) הוא הרכיב הפעיל העיקרי השני בקנאביס אחרי THC, ובניגוד אליו איננו גורם להשפעה פסיכואקטיבית (לא ממסטל). הפוטנציאל הרפואי של CBD החל להתגלות במלואו רק בשנים האחרונות, והוביל לפיתוח של זנים עם ריכוז גבוה בהרבה שלו מאלו שהיו זמינים בעבר.
CBD נמצא במחקרים כבעל פעילות נוגדת דלקת, נוגדת רעד (אפילפסיה), נוגדת חמצון, ונוגדת חרדה. מעבר להשפעות הרפואיות שלו, הוא גם הוכח כבעל חשיבות קריטית במניעת תופעות הלוואי של השימוש ב-THC, שכן הוא מהווה חומר אנטי-חרדתי ואנטי-פסיכוטי עוצמתי במיוחד.
צריכת קנאביס באכילה מובילה לספיגה יחסית איטית במערכת העיכול ופירוק של חלק מהחומרים הפעילים בכבד לפני ספיגתם למחזור הדם, מה שפוגע ביעילותם. על כן, השיטה המומלצת לצריכה של שמן קנאביס רפואי היא טפטוף מתחת ללשון.
יש להשאיר את השמן מתחת ללשון במשך לפחות כמה דקות על מנת לתת לו להיספג אל כלי הדם שבאזור.
מומלץ לטפטף את השמן מתחת ללשון (למרות טעמו המר במקצת). ספיגה תת לשונית יעילה ומהירה יחסית כאשר רוב החומרים הפעילים נספגים לכלי דם אשר אינם עוברים ישירות דרך הכבד בשלב ראשון.
אסור בשום פנים ואופן לעשן או לאדות שמן קנאביס רפואי – הוא מכיל חומרים כמו ויטמין E שנועדו לסייע לספיגה התת-לשונית, אך מסוכנים מאוד לריאות באידוי או עישון.
גלילית (ג'וינט) של קנאביס רפואי אמורה להכיל כ-0.5 גרם תפרחת גרוסה. כל אריזה מכילה כ-20 גליליות, במשקל כולל של 10 גרם.
